יש רגע כזה שכל חובב שקשוקה מכיר.
השקשוקה יוצאת מושלמת.
הרוטב סמיך.
הביצים במידה הנכונה.
הריח ממלא את הבית.
ואז מתחילה הבעיה האמיתית:
איך מחלקים אותה?
פתאום מתברר שהאתגר הגדול אינו
הבישול.
האתגר הוא החלוקה.
הבעיה שנמצאת בכל מטבח
נניח שיש ארבעה אנשים סביב המחבת.
אבל לא כולם תרמו אותו דבר.
- אחד
קנה את המצרכים.
- אחת
קצצה את הירקות.
- מישהו
עמד חצי שעה ליד הכיריים.
- והרביעי...
הגיע בדיוק כשהשקשוקה הייתה מוכנה.
)מעניין
איך תמיד יש אחד כזה(...
עכשיו עולה השאלה:
מי זכאי לכמה שקשוקה?
ובפרט:
מי מקבל את החלמון הכי יפה?
כאן נכנסים המשחקים השיתופיים
בניגוד לרוב הדוגמאות בתורת המשחקים,
כאן השחקנים לא מתחרים.
הם משתפים פעולה.
כולם רוצים שהשקשוקה תצליח.
הערך נוצר יחד.
אבל לאחר שהערך נוצר,
צריך להחליט כיצד לחלק אותו.
וזוהי בדיוק השאלה המרכזית של
Cooperative Game Theory
מה היה קורה אם כל אחד היה לבד?
נחשוב רגע.
האדם שקנה את העגבניות לבד לא היה
מייצר שקשוקה.
האדם שקצץ לבד לא היה מייצר שקשוקה.
האדם שבישל בלי מצרכים גם לא.
כלומר:
הערך האמיתי נוצר רק מהשיתוף.
ומה הסטטיסטיקה אומרת?
כאן מגיעה נקודה מעניינת.
אנשים נוטים להעריך את התרומה שלהם
בצורה מוגזמת.
מחקרים רבים מראים שכאשר שואלים חברי
צוות:
"כמה אחוז
מההצלחה נובע ממך?"
סכום התשובות כמעט תמיד גדול מ־100%.
לפעמים הרבה יותר.
תרגום למטבח
אם נשאל את משתתפי השקשוקה:
- מי
תרם הכי הרבה?
- מי
אחראי להצלחה?
נקבל בערך:
- זה
שקנה את המצרכים: "לפחות 40%."
- זה
שקיצץ: "אני 35%."
- זה
שבישל: "ברור שאני 50%."
- וזה
שהגיע בסוף: "נתתי תמיכה מורלית."
בסך הכול קיבלנו בערך 140% שקשוקה.
לא רע.
אז איך מחלקים בצורה הוגנת?
כאן מופיע אחד הרעיונות היפים ביותר
בתורת המשחקים.
לא שואלים:
"כמה כל
אחד עבד?"
אלא:
"כמה הערך
היה קטן יותר אם האדם הזה לא היה משתתף?"
כלומר, מודדים תרומה שולית.
דוגמה
נניח:
בלי הטבח אין שקשוקה.
בלי קונה המצרכים אין שקשוקה.
בלי האדם הרביעי שהגיע בזמן האוכל...
ובכן...
עדיין יש שקשוקה.
התרומה השולית שונה.
ומה הקשר לסטטיסטיקה?
כדי להעריך תרומה אמיתית,
צריך להשוות הרבה תרחישים אפשריים.
מי היה קורה אילו:
- א'
היה חסר?
- ב'
היה חסר?
- א'
וב' היו חסרים?
במילים אחרות:
אנחנו מבצעים סוג של ניסוי מחשבתי על
כל הקואליציות האפשריות.
ומה זה מלמד אותנו?
משהו הרבה יותר רחב משקשוקה.
במחקר.
בארגונים.
במשפחה.
ובקבוצות עבודה.
אנשים נוטים להתווכח על חלוקת התוצאה,
כאשר השאלה החשובה באמת היא:
מי תרם כמה ליצירתה?
ביס לסיום
שקשוקה היא אולי המאכל הכי שיתופי
שיש.
העגבניות לא מנצחות לבד.
הביצים לא מנצחות לבד.
והתבלינים לא מנצחים לבד.
הקסם נוצר רק מהשילוב ביניהם.
אולי זו גם אחת התובנות היפות של
משחקים שיתופיים:
לפעמים הערך הגדול ביותר אינו התרומה
של שחקן בודד,
אלא עצם העובדה שהוא בחר לשתף פעולה.
שאלה לקוראים:
אם יש ארבע ביצים בשקשוקה ושלושה
סועדים — איך הייתם מחלקים אותן בצורה הוגנת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה