יש רגעים במטבח שבהם הכול הופך לתורת
המשחקים.
נגיד שהכנתם סיר קובה ענקי לארוחת
שישי.
כולם סביב השולחן.
בהתחלה כולם מנומסים:
“קח אתה…”
“לא לא, אתה…”
אבל אז נשארות בדיוק 2 קובות אחרונות.
ופתאום?
האנושות חוזרת למצבה הטבעי.
דוד משה מתחיל לחשב הסתברויות.
אחותך מסתכלת מי כבר לקח שתיים.
בן דוד אחד “במקרה” קם להביא מים —
ומתמקם ליד הסיר.
ברוכים הבאים ל:
משחק הקובה הגדול
מבחינה סטטיסטית, כל אחד סביב השולחן
מנסה להעריך:
- מה
ההסתברות שמישהו ייקח עכשיו?
- האם
כדאי לחכות?
- האם
אנשים באמת מתנהגים בנימוס — או רק עושים סימולציה חברתית?
וזו בדיוק הבעיה:
בני אדם הם לא תמיד רציונליים.
אבל הם גם לא אקראיים לחלוטין.
כלומר, אנחנו חיים איפשהו בין:
סטטיסטיקה
לבין
תורת המשחקים
ההסתברות המותנית של הקובה האחרונה
אם בתחילת הארוחה ההסתברות שדוד משה
ייקח קובה היא 20% —
אחרי שהוא שתה שתי כוסות יין והכריז
“עזבו, היום אני לא אוכל הרבה…”
ההסתברות משתנה דרמטית.
זאת הסתברות מותנית:
ההסתברות לפעולה
בהינתן מידע חדש.
[קישור לפוסט על הסתברות מותנת]
וככל שמספר הקובות קטן —
רמת שיתוף הפעולה החברתי יורדת מהר
יותר ממלאי הטחינה.
אפקט “הכף האחרונה”
בתורת המשחקים יש רעיון יפה:
כשמשאב הופך נדיר —
אנשים הופכים לאסטרטגיות
"אגרסיביות" יותר.
זה נכון במכרזים.
זה נכון בפוליטיקה.
וזה נכון מאוד ליד סיר קובה.
בהתחלה כולם משחקים משחק של “נימוס”.
בסוף?
זה כבר משחק של “מי ממצמץ ראשון”.
ומה הסטטיסטיקה אומרת?
אם תמדדו מספיק ארוחות משפחתיות,
תגלו תבנית מדהימה:
ככל שהמאכל טעים יותר —
כך גדל הפער בין מה שאנשים אומרים
לבין מה שהם באמת עושים.
או כמו שאני אוהב להסביר לסטודנטים:
בני אדם הם המשתנה המקרי הכי פחות
אקראי בסטטיסטיקה.
מוסר ההשכל
העולם לא מנוהל רק על ידי רעב.
אלא על ידי:
- ציפיות,
- הסתברויות,
- אסטרטגיות,
- והפחד
שמישהו אחר ייקח את הקובה לפניך.
ובינינו?
זה כנראה המודל הכי מדויק של התנהגות
אנושית שאי פעם פותח ליד שולחן שישי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה