יש רגע כזה כמעט בכל ארוחה.
מישהו טועם סטייק ואומר בביטחון:
“חד
משמעית זה אנטריקוט איכותי.”
ואז מישהו אחר אומר:
“מה
פתאום? זה בכלל סינטה.”
ואז מגיע האדם המסוכן ביותר בשולחן:
“אני ישר
מזהה לפי המרקם.”
כמובן.
כי אם יש משהו שבני אדם אוהבים —
זה להרגיש שהם מומחים גם כשאין להם
באמת מושג.
כאן נכנס אחד הרעיונות הכי חשובים
בסטטיסטיקה:
Blind Testing
או בעברית:
מבחן טעימה עיוורת
הרעיון פשוט וגאוני:
נותנים לאנשים לטעום בלי לדעת:
- איזה
מותג זה
- כמה
זה עלה
- מי
הכין
- ואיזה
סיפור שיווקי הודבק לזה
ופתאום… דברים מוזרים קורים.
ומה מגלים שוב ושוב?
אנשים מושפעים בצורה קיצונית מציפיות.
אם אומרים להם:
“זה יין
יקר מצרפת”
הם יתארו:
- “עומק”
- “איזון”
- “סיומת אלגנטית”
גם אם זה אותו היין בדיוק.
וזה לא רק אוכל
אותו דבר קורה ב:
- מוזיקה
- מותגים
- אוניברסיטאות
- מסעדות
- ואפילו
מחקרים אקדמיים
לפעמים אנחנו לא מודדים איכות.
אנחנו מודדים ציפיות.
ומה תורת המשחקים מוסיפה פה?
משהו אפילו יותר מצחיק.
הרבה פעמים אנשים לא רוצים להיראות
“לא מבינים”.
אז אם כולם סביב השולחן אומרים:
“וואו
איזה יין מורכב”
קשה מאוד להיות האדם שאומר:
“האמת? זה
מזכיר לי מיץ ענבים של קידוש.”
כלומר:
אנשים לא רק טועמים אוכל.
הם גם משחקים משחק חברתי.
והחלק הכי עמוק?
סטטיסטיקה מנסה כל הזמן להפריד בין:
- האות
האמיתי (Signal)
לבין - הרעש
הפסיכולוגי (Noise)
ומבחן עיוור הוא אחת הדרכים הכי יפות
לעשות את זה.
הטוויסט ההומוריסטי
לפעמים הדרך המדעית ביותר לבחור יין
היא פשוט להסתיר את הבקבוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה